<h1>ארחות חיים הלכ' קדושין סימן י"ט</h1>
<h2>דף נ:</h2>
על ענין הסבלונות שנהגו לשלוח לארוסה. כתב הרמב"ם ז"ל מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין לה שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אע"פ (שאין רוב בני אדם משלחין) [שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות] אלא קודם האירוסין ומקום שנהגו כולן לשלוח (תחלה) [סבלונות בתחלה] ואחר כך מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה. עכ"ל. וכן נמי פסק הריא"ף ז"ל וז"ל אמר רב (פפא) [הונא] חוששין לסבלונות וכן אמר רבא חוששין לסבלונות. פי' היכא דלא ידעו אי קדיש אי לא קדיש ואסיקנא אמר ר"פ באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישי' מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ואפי' מיעוט מקדשי ואחר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל וכן נמי פסק הבעל העיטור ז"ל. ויש בה נוסחא אחרת ישנה לא צריכא דרובה מקדשה ואחר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא כר' מאיר ולא הויא מקודשת כלל קמ"ל דלא חיישינן למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי וסמכינן ארובא דמקדשי והדר מסבלי. ומצאתי בחידושין לא ידעתי מי חברן. ולהך סברא סיפא דקתני מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן היכא דכולהו מסבלי והדר מקדשי אבל במיעוטא דמסבלי והדר מקדשי הואיל ורובא מקדשי והדר מסבלי לא חיישינן למיעוטא ואזלינן בתר רובא דמקדשי והדר מסבלי וחיישינן. לא דליהוי רובא ודאי דהא איתרע ליה דאלו הוי רוב גמור הויא מקודשת בודאי אלא למיחש דליהוי ספק מקודשת ויראה לי לשתי הנוסחאות אין לחוש אלא כששדך הואיל וסתום הדבר דלא ידעינן אי קדיש אי לא שאם לא שדך ולא ידעינן אם קדש או לא קדש אין חוששין כלל דהוי כמי ששלח דורון לאשה פנוייה. ויש מהמורים שהורה שאין חוששין לסבלונות (אפילו) [ט"ס] אלא דוקא בששניהם מודין בקדושין שהיו מתחלה אפילו היו מידו לידה אבל אם אחד מהם כופר בקדושין אין חוששין. כ"ש אם שניהם אומרים שלא היה שם קידושין מתחלה אין חוששין לסבלונות אפי' בעדים ואפי' שדך. ויש מי שפסק שבמקום שקצתו נוהג לשלוח סבלונות ואחר מקדש אין חוששין לסבלונות. ואע"ג דקצת אנשי המקום ההוא נהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות. גם הראב"ד שפסק שאפי' סבלונות בלא עדים דחוששין אם לא באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי. מסכים בזה היכא דאין מנהג ידוע וקבוע אזלינן לקולא ולא חיישינן כלל. וה"ר מאיר ז"ל כתב שאם נמצא מקום דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי חוששין לסבלונות שמא לשם קדושין נתנו ודעת הרמב"ם ז"ל שכל זמן שנודע בודאי שלא קדש בין שדוכין לסבלונות אין חוששין והוא מצריך עדים לסבלונות אפילו שניהם מודים דלשם קדושין הוו. אמנם לדעת הראב"ד ז"ל דלא בעי עדים הואיל ושניהם מודים היכא דמקדשי והדר מסבלי ואפילו מיעוטא חוששין ותהא ספק מקודשת. ואם הוא טוען שלשם קדושין נתן הסבלונות והיא טוענת שמתנת חנם היו ולא לשם קידושין נראה לומר שהיא נאמנת כדין אשה שאמרה לבעלה גרשתני שנאמנת דחזקה דאינה מעיזה הכי נמי במשודך. וכן נמי פסק הרמב"ן ז"ל בשלהי נדרים [צ"א ע"א] על משנת בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה כל מלתא דידעא היא וידע הוא נמי מהימנא וכן אתה דן בכל כיוצא בזה עכ"ל המפרש בחדושיו.
